ביאור שטיינזלץ על זבחים פ״ח

1 חטאת העוף פסולה, אם מלקה בראש המזבח היכי כיצד מזה מדמה על קיר המזבח? הרי כשמגביה בידו את העוף לשם כך הוה ליה הריהו נעשה ירוד ושוב אינו יכול להזותו, כדין פסולים שאם ירדו שוב לא יעלו! וכן שאר דמי קרבנות פסולים שעלו למזבח היכי זריק להו כיצד זורק מדמה כאשר בשעת הזריקה הוא באויר המזבח? אלא ודאי אויר מזבח נחשב כמזבח.

2 ודוחים: אפשר לומר שאינו זורק את הדם כדרכו, אלא דמגע להו שמגיע, מצמיד אותם לקיר המזבח, כך שהדם נוגע מיד במזבח ואינו נמצא באויר. את התירוץ הזה דוחים: וכי שעושה כן בחטאת העוף הא זו הזאה היא? מיצוי היא, האמור בעולת העוף, ואין עושים כן בחטאת! וכן בשאר קרבנות פסולים, שעושה כן, הא זו זריקה היא? הלוא שפיכה היא!

3 ועוד, וכי דרך הזאה בכך? וכי דרך זריקה בכך? אלא מכאן שאויר המזבח כמזבח הוא נחשב.

4 אמר רב אשי: אי דנקט להו אם במקרה שאוחז אותם הכהן בראש המזבח, את הדם או את האיברים הפסולים, הכי נמי אכן כך, הרי זה נחשב כאילו הגיעו למזבח עצמו, ושוב לא ירדו. ואולם כי קאמר כאשר אמר כאשר נשאלה השאלה הרי זה במקרה דתלנהו שעומד על רצפת העזרה ותולה אותם את האיברים בקניא בקנה מעל המזבח. ובזה נשאלה השאלה: מאי מה הדין? שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו תעמוד השאלה במקומה.

5 א משנה ולענין מה ששנינו במשנה הקודמת, שכלי שרת מקדשים את הניתן בתוכם, מוסיפים: כלי הלח המשמשים לנוזלים כגון דם ויין ושמן — מקדשין את הלח בלבד, ומדות יבש הכלים המשמשים לדברים יבשים מקדשות את היבש בלבד. אבל אין כלי הלח מקדשת את היבש, ולא כלי היבש מקדש את הלח, שלא לצורך זה נעשו. כלי הקודש שניקבו, אם עדיין עושין בהן מעין מלאכתן שהיו עושין כאשר הן שלימים — מקדשין, ואם לאו לא — אין מקדשין. וכולן כל המידות הללו אין מקדשין אלא בהיותם בקודש בעזרה, ולא מחוצה לו.

6 ב גמרא על דברי המשנה שכלי הלח אינם מקדשים את היבש, אמר שמואל: לא שנו אלא מדות של לח, שמודדים בהם את היין והשמן, אבל מזרקות שמקבלים בהם את דם הקדשים מקדשין גם את היבש, שנאמר: "מזרק אחד כסף... שניהם מלאים סלת" במדבר ז, יג, הרי שנעשים גם לצורך סולת שהיא יבשה.

7 אמר ליה לו רב אחא מדיפתי לרבינא: הלוא מנחה לחה היא כיון שהיא בלולה בשמן במדבר ז, יג, ואין מכאן ראייה לדבר שהוא יבש לגמרי, כגון סולת! אמר ליה לו: לא נצרכה הוכחה זו שאמר שמואל אלא ליבש שבה, שהרי גם אם נבללה בשמן יש בה חלקים שנשארו יבשים. איבעית אימא אם תרצה אמור תירוץ אחר: מנחה אף שהיא בלולה בשמן לגבי דם כיבש דמי נחשבת, ומכאן יש ללמוד לכל דבר יבש.

8 ועוד אמר שמואל: כלי שרת אין מקדשין אלא כשהם שלימין ולא נקובים, אין מקדשין אלא מלאין כשיש בהם שיעור הראוי להקרבה, אין מקדשין אלא מתוכן, ולא מה שנגע בחלק החיצון של הכלי. ואמרי לה ויש אומרים אותה בלשון אחרת: אין מקדשין אלא שלימין, ומלאים, ומבפנים כלומר, כשהם מצויים בעזרה.

9 ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל ביניהם בין שתי הלשונות הללו? ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל לענין בירוצי מדות מה שעולה וגודש מעל גובה שפתו של הכלי, שלפי הלשון "מתוכן" משמע שמה שאינו בתוך הכלי ממש — אינו מתקדש. ומעירים: במתניתא תנא בברייתא שנה כשתי הלשונות: אין מקדשין אלא שלימין ומלאים ומתוכן ובפנים.

10 ולענין שאין מקדשים אלא מלאים, אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: לא שנו אלא שאין דעתו מתחילה להוסיף על מה שהכניס לכלי, אבל אם היתה דעתו להוסיף — ראשון ראשון קודש, אפילו בכמות קטנה.

11 תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: מלאין — אין מלאין אלא שלימין. אמר ר' יוסי: אימתי? בזמן שאין דעתו להוסיף, אבל דעתו להוסיף — ראשון ראשון קודש.

12 ג שנינו במשנה: אין כלי הלח מקדש את היבש. אמר רב, ואיתימא ויש אומרים רב אסי: אין מקדשין כדי להכשיר את מה שבתוכם ליקרב למזבח, אבל מקדשין ליפסל שנפסלים בדברים הפוסלים את הקדשים, כגון שנגע בהם טבול יום, שאינו פוסל במגעו אלא קדשים, או שיצאו חוץ לעזרה.

13 איכא דמתני לה אהא יש ששונים אותה את המימרה הזו על הלכה זו: אין מביאין מנחות ונסכים ומנחת בהמה וביכורים מן המדומע ממה שנתערב בו מקצת תרומה. שכל שאינו כשר לאכילה לכל ישראל, אלא רק לכהנים — אין מביאים אותו כקרבן. ואין צריך לומר שאין מביאים מנחות ונסכים מערלה וכלאי הכרם, שאסורים גם לכהנים. ואם הביא — לא קדש. ועל כך אמר רב, ואיתימא ויש אומרים רב אסי: לא קדש ליקרב, אבל קדש כדי ליפסל.

14 ד כיון שנזכרו במשנה כלים שניקבו, מביאים בענין זה: תנו רבנן שנו חכמים: כלי קדש שניקבו — אין מתיכין אותן במקום הנקב כדי לסתום אותו, ואין מתיכין לתוכן אבר עופרת לצורך זה. נפגמו הכלים בשפתם — אין מתקנין אותן. סכין שנפגם — אין משחיזין את פגימתה, נשמטה מן הקת — אין מחזירין אותה. אבא שאול אומר: סכין מטרפת היתה במקדש, שהיתה נפגמת בקלות, ופעמים רבות עשתה את הבהמה טריפה, ונמנו עשו הצבעה עליה כהנים וגנזוה.

15 תנו רבנן שנו חכמים: בגדי כהונה אין עושין אותם מעשה מחט, כדרך שתופרים בגד העשוי מחתיכות שונות, אלא מעשה אורג באריגה שלימה אחת, שנאמר בהם: "מעשה ארג" שמות כ״ח:ל״ב. נתגעלו נתלכלכו, אין מכבסין אותם לא בנתר ולא באהל המשמשים כחומרי כיבוס.

16 ושואלים בתמיהה: הא אבל במים מכבסין אותם? אמר אביי, הכי קאמר כך אמר: הוגעו במים אם נתלכלכו באופן שדי להם במים בלבד כדי לנקותם — מכבסין אותו בנתר ואהל,

17 התלכלכו כל כך עד שהוגעו נצרכו לנתר ואהל כדי לכבסם — אף במים אין מכבסים אותם. ויש אומרים: בגדי כהונה אין מכבסין אותן כל עיקר, גם אם נתלכלכו לכלוך קל, משום שאין עניות במקום עשירות.

18 א ועוד בענין בגדי כהונה, תנו רבנן שנו חכמים: מעיל של כהן גדול כולו של תכלת היה, שנאמר: "ויעש את מעיל האפוד מעשה אורג כליל תכלת" שמות לט, כב, ללמדנו שכולו "כליל" נעשה מתכלת. שוליו של המעיל שנאמר בהם: "ויעשו על שולי המעיל רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני משזר" שמות לט, כד, כיצד הם נעשים? מביא תכלת וארגמן ותולעת שני שזורין יחד, ועושה אותן כמין רימונים שלא פיתחו עדיין פיהן שלא נפתח ה"כתר" שבראש הרימון, וכמין קונאות מעין צורת חרוט של קנסות כובעים שבראשי תינוקות. וכדי לקיים מה שנאמר "ויעשו פעמוני זהב טהור ויתנו את הפעמונים בתוך הרימונים" שמות לט, כה,

19 מביא שבעים ושנים זגין חלקו החיצון של הפעמון עשויים מזהב שבהן תלויים שבעים ושנים עינבלין לשון המתכת המקישה בזוג, ותולה בהן בשולי המעיל שלשים וששה רימונים ופעמונים בצד זה של המעיל, ושלשים וששה מצד זה, שנאמר "פעמון ורמון פעמון ורמון על שולי המעיל סביב" שמות לט, כו. ר' דוסא אומר משום בשם ר' יהודה: סך הכל שלשים וששה פעמונים היו, שמונה עשרה מצד זה ושמנה עשרה מצד זה.

20 אמר ר' עיניני בר ששון: כמחלוקת התנאים כאן לענין מספר הפעמונים שבמעיל הכהן הגדול, כך מחלוקת תנאים במספר מראות נגעים, דתנן שכן שנינו במשנה: כמה מראות נגעים הם — ר' דוסא בן הרכינס אומר: שלשים וששה, עקביא בן מהללאל אומר: שבעים ושנים.

21 ב מתוך שהוזכרו דבריו של חכם זה, מביאים עוד מדבריו. ואמר ר' עיניני בר ששון: למה נסמכה בתורה פרשת קרבנות ויקרא פרקים א—ז לפרשת בגדי כהונה ויקרא פרק ח? לומר לך: מה קרבנות מכפרין — אף בגדי כהונה מכפרין.

22 והוא מפרט: כתונת — מכפרת על שפיכות דם, שכן נאמר באחי יוסף לאחר שביקשו להמיתו: "וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם" בראשית לז, לא. מכנסים — מכפרת על גילוי עריות, שכן נאמר בציווי על עשיית בגדי הכהנים: "ועשה להם מכנסי בד לכסות את בשר ערוה" שמות כח, מב. מצנפת — מכפרת על גסי הרוח. מנין? אמר ר' חנינא: יבא דבר שבגובה, שעל הראש, ויכפר על חטא של גובה הלב.

23 אבנט — מכפר על הרהור הלב, ומסבירים: מכפר הוא היכא דאיתיה במקום שישנו, כי האבנט היה במקום הלב. חושן של הכהן הגדול — מכפר על הדינין שנעשה בהם עוול, שנאמר: "ועשית חשן משפט" שמות כח, טו. אפוד של הכהן הגדול — מכפר על עבודה זרה, שנאמר: "אין אפוד ותרפים" הושע ג, ד, כלומר, כשאין אפוד נמצא עוון תרפים של עבודה זרה, ומכאן כי כשיש אפוד — אין חטא של עבודה זרה תרפים.

24 מעיל של הכהן הגדול — מכפר על לשון הרע. מנין? אמר ר' חנינא: יבא דבר שבקול פעמוני המעיל ויכפר על קול הרע. וציץ של הכהן הגדול — מכפר על עזות פנים, בציץ כתיב נאמר: "והיה על מצח אהרן" שמות כח, לח, ובעזות פנים כתיב נאמר: "ומצח אשה זונה היה לך" ירמיהו ג, ג.

25 ומקשים: איני וכן הוא? וכי בגדי כהונה מכפרים על עבירות אלו? והאמר והרי אמר ר' יהושע בן לוי: שני דברים לא מצינו מצאנו להן כפרה בקרבנות, ומצינו לו כפרה ממקום אחר, ואלו הן: שפיכות דמים ולשון הרע,

26 שפיכות דמים — כפרתה באה מעגלה ערופה, ולשון הרע — מקטרת, דתני שכך שנה רב חנניה ברייתא: מנין לקטרת שמכפרת? שנאמר לאחר שדיברו העם סרה במשה ואהרון ופרצה המגיפה: "ויתן את הקטרת ויכפר על העם" במדבר יז, יב,

27 ותני דבי ושנה החכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל: על מה קטורת מכפרת? על לשון הרע, יבא דבר שבחשאי הקטורת שהכהן הגדול מקטיר בקודש הקדשים כשהוא לבדו, ויכפר על מעשה חשאי לשון הרע, שנאמר לרוב בחשאי.

28 ולפי זה קשיא קשה לשון הרע על לשון הרע, שלדברי ר' עיניני בר ששון כפרתו במעיל, ולדברי הברייתא אין לו כפרה אלא בקטורת. וכמו כן קשיא קשה שפיכות דמים על שפיכות דמים, שלדברי ר' עיניני בר ששון כפרתה בכתונת, ולדברי הברייתא אין לה כפרה אלא בעגלה ערופה!

29 ומתרצים: לגבי שפיכות דמים לא קשיא אין הדבר קשה: הא זה שכתונת מכפרת שפיכות דמים, הרי זה במקרה דידיע מאן קטליה שידוע מי הרגו, והכתונת מכפרת על הציבור שלא ייענש. ואילו הא זה שעגלה ערופה מכפרת, הרי זה במקרה שלא ידיע מאן קטליה ידוע מי הרגו, ובאה עגלה ערופה לכפר על הציבור. ושואלים על כך: אי דידיע מאן קטליה אם ידוע מי הרגו — בר קטלא בן מוות הוא, ואין כפרה לציבור עד שייענש במיתה, שנאמר: "ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו" במדבר לה, לג! ומשיבים: פעמים שאי אפשר להורגו, כגון שהרג במזיד ולא אתרו ביה התרו בו קודם, שאין בית דין יכולים לענשו בלא התראה.

30 ומוסיפים: וכן לענין הסתירה בין כפרת לשון הרע על כפרת לשון הרע נמי גם כן לא קשיא קשה: הא זו קטורת שבחשאי, מכפרת על לשון הרע שבצינעא, הא זה מעיל שמשמיע קול, מכפר כשדיבר בפרהסיא